אילו מדינות אחראיות לניצול המשאבים המצריים?

תשובה:

המשאבים העיקריים של מצרים הם יצוא התבואה, תרבותה ההיסטורית ותעלת סואץ.

הסבר:

בעידן הקלאסי, מצרים הייתה יצואנית גדולה של דגנים - במיוחד לרומא העתיקה. אחת הסיבות לכך שג'וליוס קיסר והקיסרים הבאים היו מעוניינים כל כך לשמור על מצבה היציב והיצרני של הפחד היה פחד ממה שהרוזן הרומי יכול לעשות אם איבדו את הגישה לדגן המצרי.

מצרים, במאות השנים האחרונות, גדלה באטיות באוכלוסייה, ובמיוחד במאה ה -20, חדלה להיות יצור נטו של דגנים.

עמק הנילוס היה מזה זמן רב מסדרון תחבורה טבעי (ככל הנראה מאז הפליאוליתית), והיה מסלול יד שנייה למסחר בעבדים ובשנהב עד שהבריטים עצרו את סחר העבדים בסוף המאה ה -19. זו היתה מצרים עצמה, שהיתה לה השקפה אימפריאלית על סודאן, בסוף המאה ה -19.

התרבות ההיסטורית של מצרים הייתה משאב משמעותי עבור מצרים ועדיין היא, אך קשה לראות את סחר התיירות כנוצלני למצרים, ועדיין הוא ענף בעל ערך.

מצרים היתה כבר זמן רב נקודת מעבר למסחר מן האוקיינוס ההודי לאירופה; וזה היה נתון לניצול על ידי הטורקים הסלג'וק והעות'מאניים עד כדי כך שהאירופים (בהנהגת הפורטוגזים בסוף המאה ה -15) מצאו את דרכם להודו ולאיי התבלינים. במאה ה -19 התפתח הסחר הגובר בהפקת תעלת סואץ - במימון בנקים בריטים וצרפתים, ובנו את מאמציהם.

הבעלות על התעלה היתה נקודה כואבת עם הלאומנים המצריים, והצעתו של נאצר ב -1956 להלאים את התעלה הביאה לפלישה אנגלו-צרפתית, אך ארה"ב לחצה על השניים לצאת. התעלה נמצאת בידיים מצריות מאז, כאשר היא לא הייתה קו-חזית עם הישראלים בשנים 1967-1973.